יום חמישי אחה״צ, אני כבר אחרי הפעילות המובנית החמישית שלי עם שני ילדי, מיכל והלל, לשניהם יש אוטיזם. 16:30 עכשיו, איך אמלא את הזמן עד הערב? נלך ברגל לקנות גלידה. בדרך אני נזכרת שכבר ימים רבים אני מנסה ללכת לספר. מתקשרת לאלי: ״אפשר לבוא?״ ״מתי?״ בטח מלא אצלו, בכל זאת מנסה. ״בעוד חצי שעה?״ ״בואי, נקבל אותך״ אנחנו מגיעים, מיכל קופצת מותחת ידיים אל-על ומנפנפת תוך כדי צווחה, והילדה כבר 170ס״מ. ״אמא׳לה״ מסתפרת אחת נבהלת. הלל עובר מעוגה לעוגיה, נוגע בהכל. ״פני לי מקום״ הלל פונה לאח