יום חמישי אחה״צ, אני כבר אחרי הפעילות המובנית החמישית שלי עם שני ילדי, מיכל והלל, לשניהם יש אוטיזם. 16:30 עכשיו, איך אמלא את הזמן עד הערב? נלך ברגל לקנות גלידה. בדרך אני נזכרת שכבר ימים רבים אני מנסה ללכת לספר. מתקשרת לאלי: ״אפשר לבוא?״ ״מתי?״ בטח מלא אצלו, בכל זאת מנסה. ״בעוד חצי שעה?״ ״בואי, נקבל אותך״ אנחנו מגיעים, מיכל קופצת מותחת ידיים אל-על ומנפנפת תוך כדי צווחה, והילדה כבר 170ס״מ. ״אמא׳לה״ מסתפרת אחת נבהלת. הלל עובר מעוגה לעוגיה, נוגע בהכל. ״פני לי מקום״ הלל פונה לאחת המסתפרות, אישה עם קרניים של נייר כסף בשערה, שמדפדפת בז׳ורנאל. ״הלל״ אני אומרת בתוכחה, לפחות למראית עין. ״זה בסדר״ אומרת המסתפרת בחיוך מבין ועוברת מהספה לכסא. וככה עוברות עוד 10 דקות, ועוד 30 דקות ועוד ועוד. אני מנסה ש